|
| 1 |
|
| ואחרי־כן הבדיל האדון עוד שבעים אחרים וישלחם לפניו שנים שנים אל־כל־עיר ומקום אשר בקש לבוא שמה׃ |
|
| 2 |
|
| ויאמר להם הן הקציר רב והפעלים מעטים לכן התחננו אל־אדון הקציר וישלח פעלים לקצירו׃ |
|
| 3 |
|
| לכו־נא הנני שלח אתכם ככבשים בין הזאבים׃ |
|
| 4 |
|
| אל־תשאו כיס ולא תרמיל ולא נעלים ואל־תשאלו לשלום־איש בדרך׃ |
|
| 5 |
|
| ולכל־בית אשר תבאו שם אמרו בראשונה שלום לבית הזה׃ |
|
| 6 |
|
| והיה כי יהיה־שם בן־שלום ונח עליו שלומכם ואם־לא אליכם ישוב׃ |
|
| 7 |
|
| ובבית ההוא תשבו ותאכלו ותשתו משלהם כי שוה הפועל בשכרו אל־תסעו מבית לבית׃ |
|
| 8 |
|
| וכל־עיר אשר תבאו בה וקבלו אתכם אכלו־שם את־אשר ישימו לפניכם׃ |
|
| 9 |
|
| ורפאו את־החולים אשר בקרבה ואמרו להם קרבה אליכם מלכות האלהים׃ |
|
| 10 |
|
| וכל־עיר אשר תבאו בה ולא יקבלו אתכם צאו לכם אל־רחובותיה ואמרו׃ |
|
| 11 |
|
| אף את־עפר עירכם הנדבק ברגלינו ננערהו לכם אך ידע תדעו כי קרבה אליכם מלכות האלהים׃ |
|
| 12 |
|
| אני אמר אליכם כי לסדום יקל ביום ההוא מן־העיר ההיא׃ |
|
| 13 |
|
| אוי לך כורזין אוי לך בית־צידה כי הגבורות אשר נעשו בקרבכן אלו נעשו בצור ובצידון הלא כבר ישבו בשק ואפר ושבו׃ |
|
| 14 |
|
| אכן לצור וצידון יקל בדין מכם׃ |
|
| 15 |
|
| ואת כפר־נחום אשר עד־השמים התרוממת אל־שאול תורדי׃ |
|
| 16 |
|
| השומע אליכם אלי הוא שומע והבוזה אתכם אותי הוא בוזה והבוזה אותי הוא בוזה את־אשר שלחני׃ |
|
| 17 |
|
| וישובו השבעים בשמחה ויאמרו אדנינו גם־השדים נכנעים לנו בשמך׃ |
|
| 18 |
|
| ויאמר אליהם ראיתי את־השטן נפל כברק מן־השמים׃ |
|
| 19 |
|
| הנה השלטתי אתכם לדרך על־נחשים ועקרבים ועל כל־גבורת האיב וכל־דבר לא יזיק לכם׃ |
|
| 20 |
|
| אך בזאת אל־תשמחו כי־נכנעים לכם הרוחות כי אם־שמחו על אשר־נכתבו שמותיכם בשמים׃ |
|
| 21 |
|
| בשעה ההיא עלץ ישוע ברוח הקדש ויאמר אודך האב אדון השמים והארץ כי הסתרת את־אלה מן־החכמים והנבונים וגליתם לעללים הן אבי כי־כן היה רצון מלפניך׃ |
|
| 22 |
|
| הכל נמסר־לי מאת אבי ואין יודע מי הוא הבן בלתי האב ומי הוא האב בלתי הבן ואשר יחפץ הבן לגלותו לו׃ |
|
| 23 |
|
| ויפן אל־תלמידיו לבדם ויאמר אשרי העינים הראות את אשר אתם ראים׃ |
|
| 24 |
|
| כי אני אמר לכם נביאים ומלכים רבים חפצו לראות את אשר אתם ראים ולא ראו ולשמע את אשר אתם שמעים ולא שמעו׃ |
|
| 25 |
|
| והנה אחד מבעלי התורה קם לנסותו ויאמר מורה מה־אעשה ואירש חיי עולם׃ |
|
| 26 |
|
| ויאמר אליו מה־כתוב בתורה ואיך אתה קורא׃ |
|
| 27 |
|
| ויען ויאמר ואהבת את יהוה אלהיך בכל־לבבך ובכל־נפשך ובכל־מאדך ובכל־מדעך ואת־רעך כמוך׃ |
|
| 28 |
|
| ויאמר אליו כן השיבות עשה־זאת וחיה׃ |
|
| 29 |
|
| והוא חפץ להצטדק ויאמר אל ישוע ומי הוא רעי׃ |
|
| 30 |
|
| ויען ישוע ויאמר איש אחד ירד מירושלים ליריחו ונפל בידי שדדים והם הפשיטהו וגם פצעהו ויעזבו אותו בין חיים למות וילכו להם׃ |
|
| 31 |
|
| ויקר המקרה כי־ירד כהן אחד בדרך ההוא וירא אתו ויעבר מעליו׃ |
|
| 32 |
|
| וכן גם־איש לוי פגע במקום ויגש וירא אתו ויעבר מעליו׃ |
|
| 33 |
|
| ואיש שמרוני הלך בדרך ויבא עליו וירא אתו ויהמו רחמיו׃ |
|
| 34 |
|
| ויגש אליו ויחבש את־פצעיו ויסוכם בשמן ויין ויעלהו על־בהמתו ויוליכהו אל־המלון ויכלכלהו׃ |
|
| 35 |
|
| ולמחרת בנסעו הוציא שני דינרים ויתנם לבעל המלון ויאמר כלכל אותו ואת אשר תוסיף עוד להוציא עליו אני בשובי אשלמנו לך׃ |
|
| 36 |
|
| ועתה מי מאלה השלשה היה בעיניך הרע לנפל בידי השדדים׃ |
|
| 37 |
|
| ויאמר העשה עמו את־החסד ויאמר אליו ישוע לך ועשה־כן גם־אתה׃ |
|
| 38 |
|
| ויהי בנסעם ויבא אל־כפר אחד ואשה אחת ושמה מרתא אספה אותו אל־ביתה׃ |
|
| 39 |
|
| ולה היתה אחות ושמה מרים אשר ישבה לרגלי ישוע לשמע אל־דברו׃ |
|
| 40 |
|
| ומרתא יגעה ברב שרותה ותגש ותאמר הלא תשים על־לבך אדני אשר אחותי עזבתני לשרת לבדי אמר־נא אליה ותעזר־לי׃ |
|
| 41 |
|
| ויען ישוע ויאמר לה מרתא מרתא את דאגת ומבהלת על־הרבה׃ |
|
| 42 |
|
| אבל אחת היא מן־הצרך ומרים בחרה לה החלק הטוב אשר לא־יקח ממנה׃ |
|
|
|
|